מלחמות צפויות מראש

ההיסטוריה שחוזרת

זמן קצר מאוד לאחר התקפת חיזבאללה שהביאה לפתיחת מלחמת לבנון השניה, הוגשה לראש הממשלה על ידי הרמטכ''ל תוכנית מלחמה ארבע-שלבית  נגד חיזבאללה הכוללת כתישה והרס אווירי של חיזבאללה, ניתוק דרום לבנון משאר חלקי לבנון, הנחתת כוחות גדולים מאוד של צה''ל לאורך קוו הליטני שהיו צריכים להתחיל להתקדם מצפון לדרום, כשהם מרסקים בדרכם את כל כוחות חיזבאללה בדרום, כולל משגרי הטילים.

מתוך הספר 'לכל אדם מגיעה תשובה' - להצצה

באותו יום החליט ראש הממשלה אהוד אולמרט, בניגוד לעמדת צה''ל, כי הצבא ייבצע מתוכנית זו רק את החלק הראשון שבה. השקול- דעת הקהל לא תקבל זאת. שוב פעם חוזרים המדינאים על טעויות קודמיהם בהעדיפם את 'הפוליטיקה והמדינאות' על דעת צבא וביטחון.

 האם שיטת החשש וההססנות  שליוותה אותנו במלחמות האחרונות חוזרת על עצמה במהדורה נרחבת?ובכלל, מי  יודע איך יוצאים מהתרחיש הידוע מראש?

 'הקונספציות השגויות'

ל'קונספציה השגויה' הנוכחית, קדמה כדרכנו בישראל 'קונספציה שגויה' אחרת. לפני שש עשרה שנים, פקד ראש-הממשלה דאז אהוד ברק לפנות תוך לילה את כל לבנון. רבים מהעם היה אתו ובזמנו היה נראה כי צדק - הסגידה לשלום המדומה הייתה עמוקה עד כדי כך, שאיש מכל מומחי הביטחון בארץ לא ראה את המתרחש מתחת לאפו מעבר לגבול הצפוני: התעצמות הולכת וגוברת של מפלצת רבת ראשים הקרויה חיזבאללה, שלוותה בהתחמשות חסרת תקדים בהיקף של ארסנל נשק מדינתי - לפחות 40 אלף טילים ורקטות ועוד אלפי כלי נשק חדשניים שהובאו מאיראן, והכשרת אלפי לוחמים למלחמת גרילה שאין כמעט צבא בעולם היכול להביסה.

איש מבין  'מומחי הביטחון' ובראשם שלושה ראשי הממשלות ושלושה רמטכ"לים, לא היה מסוגל להביט מעבר לגבול ולראות את האיום המפלצתי הצומח שם ולהזהיר מפניו, כולם חיו באשליה שכוחו הבטחוני של צה"ל ירתיע ממילא כל אויב, לכן למה ועל שום מה לפקוח עיניים?...

ברם, ל'קונספציה השגויה' של שנת האלפיים, קדמו 'קונספציות שגויות' אחרות. אחת מהן, הקרויה 'הסכמי אוסלו', הביאה לאינתיפאדה א' ואינתיפאדה ב' וליותר מאלף הרוגים הי"ד שנרצחו בפעולות טרור מזוויעות - מפיגועי מתאבדים באוטובוסים ובחגיגות בר-מצווה, עד מכוניות תופת שהתפוצצו במרכזי הערים.

הציבור הישראלי אכן רוצה בשלום, אך רצונו מעוור את עיניו. כאשר שרון החליט על הינתקות מחבל עזה, היו אלה רק תלמידיו של הרבי מליובאוויטש, רבני חב"ד ושלוחי חב"ד וכמה מאות מרבני ישראל שהלכו בעקבותיהם, שחזו את העתיד להתרחש לאחר הפינוי - קאסמים וירי בלתי פוסקים אל יישובי 'עוטף עזה' - אך מי הקשיב להם? הרמטכ"ל חלוץ גילה פנים 'אנושיות' וטבע סיסמה - "בנחישות וברגישות" - ותו-לא. גם במקרה זה, איש לא שעה לאזהרות, שהרי רבנים מבינים אולי בהכשרת מטבחים, אך מה להם ולהבנה בטחונית? - וכך, הקסאמים בדרום ממשיכים ליפול על שדרות ויישובי הנגב המערבי. כוחות אלקאעידה שהשתלטו מכבר על מדבר סיני חודרים לחבל עזה בטפטוף מתמיד, מלמדים את הפלסטינאים לייצר קסאמים ושאר אמל"ח ומכשירים את מחבלי החמאס למלחמת דמים עם ישראל. עוד 'קונספציה שגויה' המביאה לאסון.

 המעגל נסגר - מאזן ה'קונספציות השגויות' הורה לכל היותר על תיקו  במאבק המתמיד עם הערבים והפלסטינאים. עכשיו, ב'מלחמת לבנון השנייה', צה"ל, בכפיפותו לדרג המדיני-תבוסתני  נדחק לקראת תבוסתו הראשונה.         

מ'ששת הימים' ל'היתנתקות'-מעגל השלום ואיוולתו

קו אחד מחבר את מהלכי הממשלות בגילגוליהן השונים – הססנות, פחד ורגשי נחיתות מה יאמרו האומות, העדפת שיקולים פוליטים על דעת מומחי הבטחון וחוסר אמונה בדרך

להמשך לתוכן ומגזין מתחדש - לחצו

מלחמת ששת הימים

שרשרת מעשי האיוולת הבטחוניים והמדיניים החלה כבר לאחר 'מלחמת ששת הימים'. בחודש מאי 1967 פתחו המצרים, הסורים והירדנים במלחמה נגד ישראל. כעבור ארבעה ימי לחימה, הגיעו כוחות צה""ל עד הסואץ בחזית הדרומית, לאחר שהכניעו כמאה אלף חיילים מצריים שלושה ימים הספיקו לצה"ל כדי להכריע את הלגיון הירדני, לשחרר את ירושלים ולכבוש את כל הגדה המערבית. יומיים בלבד, הספיקו לצה"ל כדי להשתלט על הגולן ולהגיע למרחק של כמה עשרות קילומטרים מדמשק בירת סוריה. הניצחון היה מופלא, אך מיד לאחריו שלחה ממשלת ישראל משלחת לוושינגון עם הצעה הגובלת בטירוף: ישראל מציעה לערבים לקבל בחזרה את שטחיהם הכבושים תמורת 'הסכם שלום'... האמריקנים לא האמינו למשמע אוזניהם. בישראל עצמה, החל מאבק בין תנועות שמאלניות - הוריו של 'שלום עכשיו' - ובין נאמני ארץ-ישראל, על עתידם של 'השטחים'. ואז באה המציאות והוכיחה מי צדק: ב'וועידת חרטום' שהתקיימה לאחר המלחמה, קיבלו נציגי מדינות ערב שלוש החלטות שנקראו 'שלושת הלאווים': 'לא' להכרה בישראל; 'לא' לניהול משא ומתן עם ישראל; 'לא' לשלום עם ישראל.

מלחמת ההתשה

בשנת 1969, ביטל נשיא מצרים נאצר את הסכם הפסקת האש יום לאחר שנחתמה וקירב את מערך הטילים המצרי לתעלת הסואץ - ואז יצא הטבע הישראלי באחד מגילויו האופיניים: בתקווה לזכות בכמה ימי שקט, צה"ל לא פתח מיד במלמת מגן, אלא הסתגר במעוזיו לאורך תעלת סואץ. מלחמת ההתשה החלה. הצבא המצרי תקף את המעוזים על גדת הסואץ וצה"ל ישב במעוזיו 'לבטח', אף ששילם מחיר גבוה בחיי אדם. כאשר נשיא מצרים סילק מארצו את המומחים הסובייטיים שסייעו לשיקום צבאו, ישראל הייתה בטוחה שמעתה ישרור באזור שלום ושקט - ממש כפי שנהגה לאחר פינוי לבנון כשלושים ושלוש שנים לאחר מכן - ואז פרצה 'מלחמת יום הכיפורים' והוכיחה שוב את אווילותם וקוצר ראייתם של מנהיגי ישראל.

מלחמת יום הכיפורים

המצרים עמדו לתקוף. ראש-הממשלה גולדה מאיר, הרמטכ"ל דאז דודו אלעזר ושר הביטחון דאז משה דיין, היו שבויים ב'קונספציה' שגויה נוספת: לאחר תבוסתו ב'מלחמת ששת הימים', הצבא המצרי לעולם לא יעז לחצות את גבול התעלה ולהתגרות בצה"ל. כשהציעו לראש-הממשלה דאז גולדה מאיר לפתוח בכל זאת במיתקפת מגן, חששה מפני 'מה יגידו' הגויים. צירוף קטלני זה של 'קונספציה שגויה' ורצון להוכיח כי ישראל שוחרת שלום, גרם ל'הפתעה': בשישי באוקטובר 1973, פתחו מצרים וסוריה בהתקפה על ישראל. בסיומה, הערבים חגגו ניצחון מורלי על ישראל אף שצה"ל הדף את ההתקפות וחזר ושמר על הישגי 'מלחמת ששת הימים', אך המחיר ששילמה ישראל היה איום: למעלה מאלפיים הרוגים הי"ד.

 שלום ואין שלום

ב-23 במרץ 1979, נחתם 'הסכם שלום' בין מצרים וישראל. אך מאז עד היום, מצרים אינה חדלה להתחמש במאות מטוסים מודרניים, באלפי טילים לטווחים בינוניים וארוכים ומאמנת צבא בן מאות אלפי חיילים. ישאל השואל: לשם מה? הרי חתמה על הסכם שלום עם ישראל? ואולי החימוש הכבד נועד למלחמה בחולות המדבר האפריקני? בדיונות?... אך התשובה המפורשת ניתנה בפיו של אחד משרי ההגנה המצריים שהסביר בראיון גלוי לתקשורת, כי מסע ההתחמשות המצרי, נועד להגן על מצרים מ'מיתקפה ישראלית'. האם אנו רואים כאן עוד 'קונספציה שגויה' שתטיל עלינו אסון נוסף?

מלחמת לבנון השניה

בשנת 1982, פרצה 'מלחלמת לבנון הראשונה': מחבלים שמרכזם בביירות בירת לבנון, רצחו את שגריר ישראל בלונדון. חיל האוויר הישראלי הגיב בהפצצת ביירות. אש"ף הגיב בהפגזת יישובי הצפון. בחמישי ביוני 1982, צה"ל פתח במתקפת מגן על לבנון במטרה לחסל את משגרי הפגזים ליישובי הצפון. שר הביטחון דאז שרון, כבש כמעט את רוב שטחה של לבנון. בשנת 1985, התבצעה 'עיסקת ג'יבריל': צה"ל שחרר 1150 מחבלים ממאסרם בישראל, תמורת שלושה חיילים ישראלים. המשוחררים הצטרפו מיד לכוחות אש"ף שחזרו כמובן לתקוף את ישראל.

עם כל אלה, צה"ל פתח בנסיגה מלבנון. בעשירי ביוני 1986, צה"ל השלים את הנסיגה ויצר בעצם את התקדים הנורא לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת אלפיים.

הסכמי אוסלו

חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1991, החל התהליך המוביל ל'הסכם אוסלו': ישראל ישבה ליד שולחן דיונים במדריד עם נציגי אש"ף. הוועידה לא הביאה להישג ממשי, אך התקדים התרחש. בשנת 1992, הוכיחה ישראל שוב שרק 'קונספציות שגויות' מכוונות אותה: ממשלת ישראל הגיבה אמנם על הטרור הפלסטיני בגירושם של 415 ממנהיגי החמאס ללבנון - צעד חכם לכל הדעות - אך כעבור מספר חודשים נכנעה ללחץ בינלאומי והתירה להם לחזור. מוןבן שהחוזרים ל'שטחים' פתחו מיד בארגון פעולות טרור נוספות. באותה שנה, ב1992 - כבר אז! - ישראל קיבלה הוכחה ראשונה למעורבות איראן בסכסוך הישראלי ערבי: כעשרים ישראלים נהרגו בפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס, שמתבצע ביוזמת איראן ע"י מחבלים שקיבלו את הכשרתם באיראן. האם הייתה אצלנו הפקת לקחים? האם התפתחה אצלנו תובנה שאין לדבר עם הערבים? - להיפך. באמצע שנת 1993, נפתח באוסלו בירת נורבגיה משא ומתן חשאי בין ממשלת ישראל ובין נציגי אש"ף על 'חוזה שלום'. ב28 בספטמבר באותה שנה, נחתם באוסלו ברוב רגש 'הסכם אוסלו' הידוע לשמצה, שלא הוכיח עצמו מעולם - עוד 'קונספציה שגויה'. אש"ף 'התחייב' בהסכם לבטל את 'האמנה הפלסטינית' הקוראת להשמדת ישראל ואילו ישראל הבטיחה בהסכם להעביר שטחים 'כבושים' לפלסטינאים. זמן קצר לאחר מכן, הפיגועים כמובן נמשכו ואף התגברו. הפגנות הימין נגד ההסכם לא הועילו, כיוון שממשלת רבין הייתה עדיין בטוחה ש'הסכם אוסלו' יוביל לשלום עם הפלסטינאים.

ימי רבין ונתנייהו

בשנת 1995 רבין ז"ל נרצח וממלא מקומו, ראש הממשלה החדש שמעון פרס, המשיך בהחזרת שטחים לפלסטינאים. ב'תגובה', הגביר החמאס שהתגבש באותן שנים, את התקפותיו הרצחניות על תושבי ישראל. אש"ף החתום על 'הסכם השלום', ישב בצד ועודד את אנשי החמאס.

באותה שנה, התקיימו בישראל בחירות חדשות ובנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה. איש ימין - אוהב ארץ ישראל - ובכל זאת גם הוא היה משועבד ל'קונספציית השלום'. באותה שנה פרצו ב'שטחים' מהומות בעקבות נסיונה של ישראל לפרוץ מנהרה בכותל המערבי. 16חיילי צה"ל נהרגו הי"ד ויותר משמונים פלסטינאים. בעקבות המהומות, יצא 'אוהב ארץ ישראל' בנימין נתניהו לפגישה בוושינגטון עם ראש אש"ף עראפאת. בעקבות הפגישה, נוצר הסכם 'ואי פלנטיישן', שההיסטוריה כבר הוכיחה, שאינו שווה את הנייר שעליו נכתב. נתניהו המשועבד כקודמיו ל'קונספציית השלום' המדומה, התחייב למסור לפלסטינאים את חברון. 'הסכם חברון' נחתם סופית בתחילת 1997. מיד לאחר מכן, נסוג צה"ל מרוב שכונותיה של עיר האבות. לישראלים הותר לגור בחברון רק בשכונה אחת ולבקר במערת המכפלה רק שלוש פעמים בשבוע, וגם זאת רק בשני אולמות במערה. 'אולם יצחק' נשאר סגור בפניהם עוד שנים רבות.

 ושוב פיגועים ושוב הרוגים יהודיים בארץ ישראל, אך בשנת 1999 חתמה ממשלת ברק החדשה על 'הסכם שארם א-שייח' עם אש"ף, שבו התחייבו הצדדים על 'כיבוד הדדי' של סעיפי 'הסכם וואי' שחתם עליו נתניהו...

הבריחה מלבנון

בינתיים עלה מספר החללים הישראלים בלבנון ל1700 , אך במקום למגר את כוחות החיזבאללה המתגבשים שם, ראש הממשלה דאז אהוד ברק, הוציא מלבנון את כל חיילי צה"ל. האירוע הזכור לשמצה - אפשר לומר הטרגי - נערך באישון לילה, באחת היממות של חודש מאי בשנת אלפיים. כדי להוסיף חטא על פשע, נפגש ברק מיד לאחר הנסיגה עם ערפאת במטרה לחדש את 'הסכם אוסלו'. השיחות כמובן נכשלו וב29 בספטמבר באותה שנה, פרצה 'אינתיפאדת אל אקצה', הקרויה גם 'האינתיפאדה הראשונה': הפלסטינאים פתחו במהומות ב'שטחים' והוציאו בזה אחר זה פיגועים רצחניים בישראל. המחיר ששילמה ישראל על תמימותה, אווילותה וה'קונספציות השלום השגויות' שלה, היה כבד ביותר: מאות רבות של הרוגים ישראלים הי"ד בפיגועים בכל ערי ישראל וכבישיה.

ההתנתקות

בעקבות פיגועי ההתאבדות, פתחה ישראל בחודש אפריל 1992 במבצע 'חומת מגן' - כניסה לערים הפלסטינאיות ומצור על ערפאת היושב ב'מוקטעה' בג'נין. בינואר 2003, זכה הליכוד בבחירות ושרון נבחר לראשות הממשלה. שלומי אמוני ארץ ישראל נשמו בהקלה: אולי המצביא הגדול שרון ינהג בהגיון - כלומר מתוך הבנה אמיתית של הזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל והבנת טבעם האמיתי של הערבים - אך שרון, כדבריו, 'ראה מכס ראש הממשלה דברים שלא רואים מלמטה'. הוא פתח בהקמת 'גדר ההפרדה' ואיים להשאיר מאחוריה, ביו"ש, יישובים ישראלים לא מוגנים. באותה שנה, הוא אימץ את תוכניתו של בוש 'מפת הדרכים' לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, וההמשך ידוע. שרון 'החזיר' את חבל עזה לפלסטינאים ופינה את כל מתיישביו היהודים. 'קונספציית השלום המדומה' חגגה. אין צורך לומר שגם שרון, 'מיסטר ביטחון' המפחיד, שהמזרח התיכון כולו ירא מתוקפנותו, לא נקף אצבע לבלימת ההתעצמות של החיזבאלה בלבנון בחסותן הישירה של סוריה ואיראן.